בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען. ויהיו בני יהודה למשפחתם לשלה משפחת השלני לפרץ משפחתהפרצי לזרח משפחת הזרחי. (יט - כ):
ועל פי הדברים האלה, נשית לב אל מאמר הכתוב וימת ער ואונן בארץ כנען. מי הכניס דבר זה פה, ומהראוי לא יאמר רק ובני יהודה שלהופרץ וזרח, לשלה משפחת השלני כו'. ועוד שמהראוי יאמר כאשר בשאר שבטים בני פלוני למשפחותם, כן יאמר ביהודה בני יהודה למשפחותם:
אמנם להיותו יתברך בא להורות טהרת בניו מענין זמה. ראה והנה, לא יבצר מאשר לא הבין דרך ה', לדבר ולומר, איה איפה טהרת ישראל. ומילנו גדול מיהודה, ועיקר בניו מכלתו היו לו. ויחשבום לבני זנונים חלילה. כי גם שמה' יצא הדבר, לא גלה לנו זה הוא יתברך בתורה כי אם בזה.כי עדיין לא יבצר מדוברי רע לשים ביהודה תהלה. ועוד מעט יוסיפו לחטא ולומר, כי אשר נתן שכבתו בכלתו, מי זה ערב בעדו שלא עשה כן לאשת עמיתו, והוליד בנים בישראל אשר לא לבית אבותם המה. ואם הוא חטא בזה, מה יעשו ירודי האיכות ושלמות ממנו. על כן בא הוא יתברך ואמר בני יהודה כו'. והוא הנודע מרבותינו ז"ל (בראשית רבה פה ט) כי מה' יצא הדבר. ואדרבא לדרכו היה הולך, ואמר הקב"ה יהודה יהודה מהיכן יוצאים מלכים כו', ורמז למלאך הממונה על התאוה והחזירו. והוא מאמרנו במקומו, כי הדבר היה אז בפעם ההיא דרך יבום, ושהוצרך להיות על ידי יהודה, להביא יחד את ער ואונן, להקים את שמם והם פרץ וזרח. מה שאין כן אם היה מיבם שלה, שלא היהמביא רק את אונן הוא זרח ולא את ער, כי בית אחד הוא בונה ולא שני בתים. באופן שבניו משוללי פקפוק המה. וזה מאמר הכתוב בנייהודה ער ואונן, כלומר עדיין הם בניו ער ואונן. והוא, כי גם שוימת ער ואונן בארץ כנען, הנה חזרו ויהיו הם בני יהודה. וזהו וימת כו' ויהיו בני יהודה. כי ער ואונן חזרו והיו בניו כמאז, שהוא על ידי גלגול דרך יבום. כי שבו למשפחותם כי הם עצמם פרץ וזרח. ובכן שלשתן מיוחסים להטיל בהם שם יה. וזהו לשלה כו' לפרץ משפחת הפרצי כו':
In his commentary in this Perek, Alshich discusses why פסוק יט needs to be here. It says בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן- why do we care about עֵר and אוֹנָן in our count of Bnei Yisrael from after the מגפה if they died over 200 years before back in ארץ כנען during the תמר story, and why especially do we need to mention that they died earlier?
Alshich gives two answers to the above question. The first is that חס ושלום we don't want to accuse עֵר and אוֹנָן of committing the sin of זמה that Bnei Yisrael committed here at בעל פעור. Alshich's other answer is that עֵר and אוֹנָן remind us of the story of תמר and one of the key characteristics uniquely of שבט יהודה: the ability to give in to indulgence and temptation but then return, something Bnei Yisrael have to figure out a way to do in wake of this tragedy.
Alshich's first proof is simply there would be no other reason to mention them since they weren't really involved. But other than that, earlier in the Perek, it mentions the story of דתן and אבירם for the same reason- they didn't die in that place, they died earlier during their rebellion alongside קרח.
Of course, embedded in Alshich's Peirush are manifold lessons for us to take to our everyday lives. Alshich emphasizes that there's almost nothing worse than accusing someone of a sin like זמה falsely. Even for people who are already dead, we learn elsewhere in the Torah not to curse a dead person, and Alshich is emphasizing that here. Alshich also talks about the importance of תשובה even after a tragedy like this and how leaders (like יהודה, the שבט of מלכות) have to step up to lead their followers to make that happen. Finally, Alshich talks about the importance of יבום, maybe not necessarily physically, but the general concept of allowing the souls of the deceased to live on.
The first idea from Alshich resounds with me because it fits perfectly in the text, and the second idea is a nice inspiring idea and it's cool in the second idea how Alshich is able to combine two negative stories and turn it into a positive message. He's able to remove עֵר and אוֹנָן from the equation and the bring them back as a source of motivation for the people to move on from the tragedy of בעל פעור and overcome the issues that have held them back for so long. Even after a disaster like that, Alshich's interpretation of these פסוקים remind us that even in the lowest places we can find inspiration.
Alshich gives two answers to the above question. The first is that חס ושלום we don't want to accuse עֵר and אוֹנָן of committing the sin of זמה that Bnei Yisrael committed here at בעל פעור. Alshich's other answer is that עֵר and אוֹנָן remind us of the story of תמר and one of the key characteristics uniquely of שבט יהודה: the ability to give in to indulgence and temptation but then return, something Bnei Yisrael have to figure out a way to do in wake of this tragedy.
Alshich's first proof is simply there would be no other reason to mention them since they weren't really involved. But other than that, earlier in the Perek, it mentions the story of דתן and אבירם for the same reason- they didn't die in that place, they died earlier during their rebellion alongside קרח.
Of course, embedded in Alshich's Peirush are manifold lessons for us to take to our everyday lives. Alshich emphasizes that there's almost nothing worse than accusing someone of a sin like זמה falsely. Even for people who are already dead, we learn elsewhere in the Torah not to curse a dead person, and Alshich is emphasizing that here. Alshich also talks about the importance of תשובה even after a tragedy like this and how leaders (like יהודה, the שבט of מלכות) have to step up to lead their followers to make that happen. Finally, Alshich talks about the importance of יבום, maybe not necessarily physically, but the general concept of allowing the souls of the deceased to live on.
The first idea from Alshich resounds with me because it fits perfectly in the text, and the second idea is a nice inspiring idea and it's cool in the second idea how Alshich is able to combine two negative stories and turn it into a positive message. He's able to remove עֵר and אוֹנָן from the equation and the bring them back as a source of motivation for the people to move on from the tragedy of בעל פעור and overcome the issues that have held them back for so long. Even after a disaster like that, Alshich's interpretation of these פסוקים remind us that even in the lowest places we can find inspiration.
No comments:
Post a Comment